לפני מספר שבועות, בפרשת שמות, אריאל סרי-לוי העביר שיעור בבית כנסת על הגיור ועל הזהות שקיימת אצלנו (היהודים, או שמא ביהדות) של משפחה-לאום-דת (*). על אף שאנחנו מורגלים בה, הזהות הזו אינה טריוויאלית, ואכן הרבה דיונים בנושא הגיור והשייכות היהודית-ישראלית נוגעים בה ואף נובעים ממנה. זיהוי הדת עם הלאום מעלה מיידית שתי שאלות מרכזיות:

  1. האם מי שאינו בן ללאום הישראלי יכול לחסות תחת כנפי השכינה ולהצטרף למאמיני הדת? (או, בלשון קצת יותר פשוטה – האם ואיך ניתן להתגייר?)
  2. האם בן ללאום הישראלי יכול להתנתק מדתו?

נראה שניתן למצוא בפרשת בוא התייחסות לשאלות אלה, אגב העיסוק במצוות קורבן הפסח וחג המצות. מצוות אלה, שחוגגות את יסודו של העם, מהוות אבן בוחן לעיסוק בשאלות אלה. (אין פלא שקרבן הפסח נקשר למצוות המילה, שגם היא מבטאת את הכניסה לעם).

בנושא הכניסה למשפחה-עם-לאום, כלומר הגיור, אני ממליץ על הדברים הנפלאים שכתב חנוך שלו על חוקת הפסח. בפרט, הוא מראה איך המדרש לוקח את הפרטים היבשים לכאורה של "מי אוכל מהקורבן" והופך אותם להזמנה של גרים להצטרף לעם ולהגיע לקרבה הכי גדולה.

 

בנושא ההתנתקות מהעם אני מעוניין להוסיף שתי הערות:

ראשית, מה דינו של מי שאוכל חמץ בפסח? התשובה נמצאת בשמות י"ב,ט"ו (ובאופן דומה בפסוק י"ט):

… כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל …

אם נניח רגע למה שאנחנו יודעים על עונש כרת, ונסביר את הפסוק רק על פי מה שיש בו, העניין פשוט: מי שאוכל חמץ נכרת מישראל, כלומר מתנתק מהעם. זה לאו דווקא מנוסח כעונש, אלא כתוצאה ישירה – אכילת חמץ בפסח סותרת את ההשתייכות לעם.

אבל, כידוע, זו לא הפרשנות ההלכתית. רש"י, בעקבות המכילתא אומר:

"מישראל" – שומע אני: תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר. תלמוד לומר, במקום אחר: "מלפני" – בכל מקום שהוא רשותי.

חז"ל מציגים את הפרשנות שהצגתי לעיל כהוא אמינא, אבל סותרים אותה מיד (בסיוע "מקום אחר") ואומרים שהנפש נכרתת בכלל ("כל מקום שהוא רשותי"), מה שגם הופך את זה לעונש.

 

שנית, מי לא רשאי לאכול מקורבן הפסח? עדיין בשמות י"ב, פסוקים מ"ג-מ"ט מפרטים בעניין (ואני מפנה שוב למה שכתב חנוך על הגרים). בפרט, בפסוק מ"ג:

… כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ.

לכאורה, מה יותר פשוט מזה? קורבן הפסח חוגג את היווצרות האומה, ולכן גויים לא יכולים להשתתף בחגיגה! אבל מסתבר שזה לא כל כך פשוט. רש"י מעיר (גם כאן בעקבות המכילתא):

"כל בן נכר" – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ואחד נכרי ואחד ישראל מומר במשמע.

כלומר, לא רק הגויים. כל מי שמעשיו מנוכרים לאביו שבשמיים! האם יש כאן אפשרות ליציאה מתחת כנפי השכינה? זה לא מנוסח כבחירה של הפרט, אלא כתוצאה ממעשיו או כעונש עליהם. ובכל זאת – האם "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"?

אגב זהירות מאכילת חמץ, אני מביא אנקדוטה קטנה מרש"י. על שמות י"ב,י"ז הוא אומר:

"ושמרתם את המצות" – שלא יבאו לידי חמוץ מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן …

האם אתם מכירים מישהו שיתיר היום לקחת בצק שהתחיל לתפוח, לשים עליו קצת מים צוננים ולעשות ממנו מצה? נראה לי שבזה הוא יצליח להוציא את עמו מהעם היהודי…

  

(*) לא מצאתי את הדברים בבלוג שלו או במקומות אחרים ברשת. דברים דומים בנושא שכתב נמצאים כאן וכאן.

מודעות פרסומת