ספר ויקרא מזוהה עם הקרבנות. אבל הציווי המסודר הראשון על הקרבת קרבנות נמצא לקראת סוף ספר שמות, בציווי על שבעת ימי המילואים בפרשת תצווה. כאן גם מופיע לראשונה הביטוי "ריח ניחוח" (שמות כ"ט,י"ח):

עֹלָה הוּא לַה' רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַה' הוּא.

ה', כביכול, מריח ריח טוב בקרבנות. ההבנה הפשוטה נשמעת קרובה למאגיה…
התרגום, כדרכו, מרחיק את ההגשמה, למרות שנאלץ להתרחק מהתרגום המילולי:

עֲלָתָא הוּא קֳדָם ה' לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם ה' הוּא
(מילולית: עולה הוא לפני ה'
להתקבל ברצון הקרבן לפני ה' הוא).

המשמעות של "ריח ניחוח" על פי אונקלוס היא סימבולית: הקרבן מתקבל ברצון לפני ה'. הוא חוזר על כך בכל מקום שבו כתוב הביטוי ריח ניחוח בהקשר של קרבן (עד כמה שאני יודע).

בהרבה מקומות רש"י מצטט את התרגום (בתרגום חזרה לעברית), עם או בלי לציין זאת במפורש. כאן (וגם בויקרא א',ט'), לעומת זאת, רש"י לא עוקב אחרי התרגום, ומפרש באופן שנשמע מילולי:

"ריח ניחוח" – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.

בניגוד מוחלט להבנה הפשוטה ולמאגיה שעלולה להשתמע ממנה, הפרשנות של רש"י נשמעת כמעט "ליבוביצ'יאנית": יש לה' נחת רוח מכך שהוא ציווה אותנו ואנחנו עושים את רצונו.

בעינינו המודרניות, זה מוזר שדווקא הקרבנות הם אלה שמרחיקים את המאגיה. לכן שמחתי לקרוא בארץ העברים את התיאוריה של יחזקאל קויפמן על מקדש הדממה (ואני ממליץ לעיין בצילום מהספר שמופיע שם). ציטוט מהצילום:

מידה אופיינית … של המקדש … היא ששוררת בו דממת קודש.
… בעולם האלילי בכללו היו הלחש והדיבור חלק פנימי של הטקס הפולחני. … הלחש הביע את מהותה המאגית של הפעולה. … בדיבור הובע הטעם וההסבר המאגי-מיתולוגי של הפולחן. …
בטקס הפולחני של ספר כהנים כל פעולותיו של הכהן נעשות בדממה. … את פולחן הדממה המקדשי יש לבאר בלי ספק מתוך השאיפה … ליצור פולחן לא אלילי.

כלומר, על מנת להבין את עבודת הקרבנות, יש להכיר את הפולחן האלילי. על רקע הפולחן האלילי ברור כי העבודה במקדש דוחה ומרחיקה את האליליות והמאגיה. לדעתי זה משתלב מצויין בפירוש של רש"י – הקרבת הקרבנות נעשית כי זה רצון ה', ללא משמעות מיתיות נוספות.